כשאנו דנים בלמידה בסביבה מקוונת, עולים שני גורמים מרכזיים, חופש בחירה ומיידיות, שיש לדון בהם בראייה מפוכחת. אין להטיל ספק ביתרונות ממשיים בשני גורמים אלה לצרכי למידה, אך מאידך יש להביט עליהם במבט מפוכח ומעמיק.

חופש בחירה

בחירה היא חלק מובנה בכל תהליך לימודי נכסף. מיומנות בחירה היא מפתח לאיכות בוגר טובה יותר, ניצול יעיל של הפוטנציאל האישי, וודאי שאינו תלוי טכנולוגיה. לבחור - הכוונה לתהליך אישי, הנובע מתוך חשיבה ותכנון, צפייה והבנה של מספר אפשרויות, ובחירה של אחת מהן, זו המתאימה ביותר להקשר האישי בזמן נתו, המשרת את הפרט באופן האופטימלי. כאז כן היום, בחירה היא פעילות פדגוגית מובנית בהוראה, וחלק משמעותי מהלמידה. מיומנות ניתוח, תכנון, הבנת המצב וקבלת החלטות היא מרכזית בתהליך הלמידה, וכמיומנות "לחיים".

שימוש נבון בסביבה מקוונת, עשוי לפתח מיומנות זו, כי תנאי בסיס לשימוש יעיל בטקסט דיגטלי בפרט ובסביבה מקוונת בכלל, הוא שימוש במיומנות תהליך קבלת החלטות.

סביבה מקוונת, המזמנת אנפלציה של מידע, מזמנת גם הזדמנויות פדגוגיות רבות ומגוונות, לשכלול מיומנות הבחירה של התלמיד.  עצם חשיפה לא מובקרת לאוקינוס המידע, איננו מפתח את הבחירה, אלא טביעה ואיבוד כיוון.  אין סוף אפשרויות, הן בעצם אף לא אחת.

אחת הרעות החולות של החינוך כיום ["בעידן המודרני"], שיש מתהדרים בו במושג "פוסטמודרני", הנו הסרת אחריות מהמורה/ המנחה, תחת רציונל של "בחירה". "התלמיד יבחר בעצמו את המתאים לו," התלמיד יבחר את מה שמעניין אותו...", טוענים, ובעצם מטילים אותו אל יאור המידע האינסופי, ובכך למעשה נוטשים אותו לנפשו. במקרים רבים, לא רק שהלומד אינו מוצא משהו משמעותי עבורו, אלא הוא מתנתק, או מוצא חלופה רדודה ויוצא ידי חובה באמצעות העתק והדבק. כך הופך תהליך למידה שכזה לחסר משמעות.

 לדוגמה, הטלת אחריות על התלמיד למצוא נושא לעבודה אישית, שלא לדבר על פיתוח הנושא שבחר בעבודה עצמית, אצל חלק גדול מן התלמידים הוא שגוי ועקר. חשיפת לומד למספר גדול של מקורות מידע בו זמנית, מתוך צפייה שהוא יבחר את "המתאים לו" / "המדבר אליו". חשיפה לא מבוקרת במטלות לימודיות ואחרות של התלמיד לכמות חומר/ מספר מקורות גדולים מדי, כפי שניתן לממש בסביבה מקוונת בקלות - היא שגויה פדגוגית, שכן אין כאן אימון במיומנות בחירה, אלא בלבול וכישלון.  

 בספר ""The Paradox of Choice:Why More is less (פרדוכס הבחירה:כיצד יותר זה פחות) [3]
 ((Schwartz, 2004, מנתח המחבר את השפעת מגוון האפשרויות העומד בפני בוגר או נער בעידן האפשרויות הבלתי מוגבלות של העידן המודרני. שווארץ מראה כיצד אין סוף / מספר אפשרויות בחירה גדול, משיג את המטרה ההפוכה.  בשרטוט סכמטי המצ"ב, מדגים שוורץ כיצד רגשות חיוביים למספר אפשרויות בחירה, הופכים לשליליים מנקודה מסוימת (מספר אפשרויות בחירה) ואילך - ומכאן לתוצאה הפוכה מהמצופה. כאשר מספר האפשרויות עולה על יכולת ההכלה של הנבדק, יורדת המוטיבציה ועולים התסכול וחרדת הכישלון. כלומר, "חופש" זקוק אף הוא לרסן ומסגרת, שללא זאת הוא הופך למכשלה.

 

אפקטיביות של מספר אפשרויות העומדות בפני נבדק

 

 אפקטיביות של מספר אפשרויות העומדות בפני נבדק. מעבר לשיא של רגשות חיוביים לחופש הניתן ללומד, כל תוספת של אפשרויות בחירה, מקטין רגשות אלה, והופך אותם לשליליים, ומכאן ללמידה  לא יעילה.  מוטיב האיור מתוך הספר  Schwartz, 2004 המוזכר כאן למעלה.

בחירה נעשית על פי תכנון, על פי קריטריוני איכות ומימוש מטרה, שיש לאפיין קודם לכן, ולהצטייד בכלים מתאימים לשם כך. הכלים הנילווים למושג בחירה, הם משמעותיים ביותר לבוגר במהלך חייו, ודוקא בסביבה מקוונת, באמצעות שימוש מושכל בטקסט דיגיטלי, ניתן לפתח מיומנות חשובה זו. פיתוח זה יעשה על ידי תכנון מדוקדק וצמצום האפשרויות העומדות בפני הלומד בכל מטלה לימודית בכלל, ומקוונת בפרט. מספר אפשרויות קטן לבחירה אישית איננו מונע מגוון רחב יחסית, לממש את "הבחירה" כאמצעי לימוד בעל אפשרויות מרתקות, עם ערך מוסף משמעותי.

 לעומת זאת, אינפלציית המידע, בתוספת של מסר סמוי פוסטמודרניסטי, של הכל כשר ולגיטימי, ו/או בעל ערך שווה ללא סדרי עדיפויות של רלוונטיות ואיכות, הוא בעצם מספר אפשרויות  גדולות מדי על יכולת ההכלה של הלומד.  

אינפלציה של בחירה שכזו מעודדות רדידות אישית וחברתית. ללא מעורבות מנחה פדגוגי, ללא צמצום האפשרויות תוך תכנון ומיקוד הלימוד / הפעילות -הנזק לעתים רב מכל תועלת של סיסמאות ריקות מתוכן כמו "חשיפה לחומרים עדכניים", "הבאת העולם לכתה" ועוד הכרזות מסוג אלה.

גם בהקשר זה אנו מוצאים, שבמתן חופש ללומד, בחירה של החומר בו יעסוק הלומד, זקוק הלומד להנחיה פדגוגית ומיקוד הלימוד. הפניה למקורות מידע רבים, מתוך הנחה שהלומד ימצא את המתאים לו, עלול להפוך אופן לימוד איכותי ומשמעותי ללימוד שאיננו כזה, מבחינת, כל המוסיף גורע. up

מיידיות  ["כאן ועכשיו"] כמכשול

"כאן ועכשיו" הוא אחד המאפיינים השליליים של העידן המודרני בכלל, ושל החינוך בפרט. אין יותר מקום לדחיית סיפוקים, אלא הכל צריך להיות כאן ועכשיו או לעולם לא. בתיאור יתרונות השימוש (לכאורה) בשימוש בסביבה מקוונת, נמצא את המיידיות; כאן ועכשיו. עצם הרעיון שניתן להשיג ולקבל באופן מיידי מידע נחוץ, או קשר מידי, נחשב כיתרון משמעותי. הזמן הנדרש לחפש מידע נחוץ קטן מאד, ומנועי חיפוש "חכמים"^[1], מקצרים אותו עוד יותר. הזמן הנדרש ליצור קשר עם אחר בכל שעה ובכל רגע, קטן באופן משמעותי. לא עוד התלבטות, חקר וחיפוש, השהייה, אילוץ להשהייה בפרק זמן המנוצל לחשיבה למשל, אלא השאיפה שניתן יהיה לקבל את כל הרצוי כאן ועכשיו.

יש להצביע על מגמה זו, שלצד יתרונות מסוימים, יש גם חסרון מובנה גדול בעצם המושג "כאן ועכשיו".

תגובות כל אורגניזם חי לשינוי בסביבה הקרובה, וגם צומח, נמדדות בזמן סופי, שהוא שניות, או חלקי שנייה (עשיריות אחדות). זהו גבול הזמן בו האותות במח נעים מנקודה לנקודה, וכך גם תהליך העיבוד במח. "מהירות מחשבה" עם כן, מתמשכת בפרקי זמן של חלקי שניה אחדים לכל הפחות[2].

כך גם התודעה והקוגניציה, אך בפרקי זמן אורכים הרבה יותר. תהליכי הבנה הם הבשלה של תהליכים הנמדדים בימים, חודשים ושנים. עצם עיסוק באיתור מידע, ניתוחו, הפנמתו, זיהוי ועדכון צורך למידע חדש, איתורו וחוזר חלילה, מאפשרים לתהליכי הבנה להגיע לכלל בשלות. "נפל האסימון" הוא ביטוי לכלל הבשלה ממושך של תהליך, שבסופו מגיעה התובנה.

עצם המיידיות "כאן ועכשיו", מונעת מהלומד להגיע להבנה של ממש, שמקורה בהשהיה מובנית והכרחית של תהליכי ההבנה והחשיבה. עצם הנגישות המיידית מגבילה מאד את התוצאות שמקורם בתהליכי הבשלה ארוכי טווח יחסית. למידה לאורך זמן, במנות קטנות, מבטיחה בשלות שכזאת. לקבל הכל כאן ועכשיו מונעת זאת במקרים מסוימים, ופוגמות משמעותית בתהליכי ההבשלה וההבנה של הלומד הצעיר כמו גם הבוגר.

מכאן שעלינו להיות ערים לטענה, שמיידיות ונגישות קלה למידע וקשר, כפי שמובעים באמצעות אינפלציית המידע וטכנולוגיית המידע העדכנית, אינם בהכרח מועילים, ואינם הכרחיים בכל הקשר לימודי, ההפך! במקרים מסוימים דווקא השהייה, הערמת קשיים, אי קבלת הדרוש במלואו, הוא המפתח להתפתחות קוגניטיבית טובה בהרבה, כמו גם מיומנויות לימוד תקיפות יותר, המשרתות את הלומד באופן טוב יותר במהלך המשך ימיו.

מכאן גם מומלץ להשהות ולהאריך מטלות לימודיות בסביבה מקוונת, ולאו דווקא לשאוף לקיצור תהליכי הלימוד, כפי שמתאפשר על ידי סביבת הלמידה המקוונת. רדידות אישית וחברתית, עלולה להתעצם דווקא מיתרון זה, שהופך בהקשרי לימוד מסוימים בסביבה מקוונת, לחיסרון בולט. 

ביטוי פדגוגי בולט ושלילי, הוא מוסדות המתמחים בהעברת בחינות בזמן קצר. הלומד אמנם עבר את הבחינה בהצלחה, אך המידע שאמור היה להיטמע אצלו לאשכולות ידע המרחיבים את הדעת וגבהות ההבנה והחשיבה, כמעט ולא הוטמע, אלא אוחסן בזיכרון קצר מועד, נפלט בבחינה ונשכח. המטרה – לעבור את הבחינה – הושגה, אך ספק גדול אם הלומד רכש דבר מה משמעותי להבנייה אישיותית ארוכת טווח, מהמידע שקלט ופלט. בהיערכות אחרת, בנטרול המיידיות "כאן ועכשיו או לעולם לא", משאבי הזמן והממון שהוקדשו לכך, עשויים היו להביא ערך מוסף משמעותי הרבה יותר, שלא הושג.
כך, למשל, אנו עדים למגמה של תארים מתקדמים במוסדות האקדמים בארץ, שמוגבלים בזמן קצוב, שבתנאים מבהקשרים מסוימים, אולי ישיגו את המטרה – מניעת "מריחה" של זמן וכסף, אך ימנעו מתהליכי לימוד איטיים להביא לתובנות נדירות, ליצירתיות יוצאת דופן, או בקיצור יאיצו את הרדידות והשטחיות, את המוסכמות והקפאון ההשכלתי גם בתארים המתקדמים באקדמיה.

up