קללת הפוסטמודרניזם
פגיעתו האנושה של הפוסט מודרניזם בחינוך, ומה ניתן לעשות עם זה

אל: אתגרי מערכת החינוך המודרנית,  כללי,  מיהו פוסטיסט נבער?,  רקע תיאורטי,  פוסטיזם נבער וחינוך  פוסטיזם נאור

פוסטיזם נבער וחינוך 

תפקיד החינוך הוא להשפיע על הנרטיב האישי. השפעה על הנרטיב האישי של הרבה פרטים, ניכרת, בסופו של יום, גם בנרטיב הציבורי.

הלגיטימיות הציבורית לביטול  הנרטיב הציבורי, ביטול הנתמך על ידי אינטלקטואלים מוכרים בחברה ומוערכים,  הוא אסון לחינוך.

תפקיד החינוך הוא להעניק מיומנויות אישיות וחברתיות [בינאישית] כך, שבעת בגרותו של הלומד, יתפקד כיאות, ימצה את יכולותיו האינטלקטואליות והרגשיות, ויגשים עצמו בעשייה פורה, מפרה ומספקת, קודם כל את עצמו, ואחר בנתינה חיובית לחברה בה הוא חי ולסובב אותו.

הראנו שפוסטיסט מתנגד אידואולוגית להעמיד עדיפות, נקיטת עמדה. לשיטתו, זה עניין אישי, של הנרטיב האישי של כל אחד, ואל לנו להתערב בכך. לעומת כל זאת, לשם יישום חינוך,  יש לנקוט עמדה. יש להעמיד סדר יום חברתי, לאומי ואישי בהבטים  אינטלטואליים, כמו גם רגשיים, על פי עדיפויות בהחלטה ציבורית רחבה, שאכן אלה אבני היסוד עליהם יגדל הנער, ואלה יהיו אבני היסוד של הנרטיב הציבורי שעל פי הם מסתמך ומתפתח. סדר יום הכולל תוכניות ותכנים, המבטאים השקפות עולם, עדיפויות, נאורות ובהירות. זאת על פי ערכי יסוד של חברה ושל אדם שהתגבשו במהלך הדורות כנרטיב ציבורי. כל זאת אינו סותר, ההפך, העמקה, המציפה, בין השאר, גם את ההתלבטויות, האפשרויות, את שיקוף היחסיות של ה"אמת", ולא דבקות דוגמטית לאומנית, דתית ואחרת.

לא ניתן לחנך ללא אלה. לא ניתן לאמר: "חנכו", כאשר מושכים את השטיח תחת הרגליים בפוסטיזם עקר, בו אין מורם ואין נשפל, אין אמת ואין לא אמת, אין צחוק ואין ספוד, אין נכון ולא נכון, אין חשוב ולא חשוב, אין אהבה ואין שנאה, ואין מלחמה ואין שלום.
הכל יחסי.
כל זה לא הולך יחד עם חינוך. כל זה אינו הולך יחד עם התנהלות חיים סבירה.

מי שנותן יד להפצת פוסטיזם בחינוך כערך מוחשי ויישומי, פוגע בחינוך, ואת כל מה שהוא מייצג ואמור לייצג. הוא פוגע בחברה, בסדרי השלטון, בסדר החברתי, ובסופו של דבר מקעקע את אושיות הקיום החברתיות והאישיות של כולם.

הטענה בעד אימוץ פוסטיזם כערך מרכזי מוליך היא לא אמיתית: אומרים שמהפיכה זאת, מהפיכת הפוסטיזם, לא ניתנת לעצירה.
 אין צורך לעצור שום דבר, אלא את הליהוגים על מהפיכה שאיננה ניתנת לעצירה. נכון, פני החברה משתנים, והרבה הבטים בה לא כמו שהיו, ודעתינו עליהם לא תשנה דבר. נכון, סטימנטליות עקרה "לחזור לשורשים של פעם/ בית-אבא", מזיקה יותר מאשר מועילה. אך הקשבה לערכי יסוד שהתגבשו במהלך השנים, עיון בחכמה מקדמת דנה, שהתגבשה במשך דורות, הוא צורך חיוני, לא המלצה. פתאום נגלה שמה שאנו "מגלים" כאור חדש, דורות לפנינו כבר שכחו...
 דוקא ההבטים השליליים של הפוסטיזם יש וניתן לעצור, גם ובייחוד באמצעות חינוך. יש לשים קץ לסחף של ההתמקדות ב"אני" הפנימי שאין בלתו. "אני ואפסי עוד" שלא תלוי וקשור לנרטיב ציבורי כזה או אחר, על סמך עקרונות וערכים של יסוד, גם אם ניתן לטעון שהם יחסיים. נכון, גם אנו, ללא הפוסטיזם העקר, הראנו שהכל יחסי, אך עלינו לבנות תשתית מוסרית-ערכית- תפיסתית סבירה שעליה עומדות רגלינו. "מרכז העולם"; "אבן השתיה [תשתית/יסוד]"- ר' כאן מפה עתיקה של העולם שירושלים ואבן השתיה בה, מרכז והבסיס לו. עליה מבוססת כל השקפת העולם הפרטית, או לפחות בחלקה, המוזנת מנרטיב ציבורי שפוי והגון, המוזן מהנרטיבים הפרטיים במעגל אינסופי, מחדש ודינמי. יש להפסיק לתת לגטימציה לאידיאולוגיה הרסנית של ניתוק הנרטיב האישי מכל נרטיב ציבורי. נרטיב ציבורי מבטיח, לא רק התפתחות אישית, כי אם קיום של הפרט, פשוטו כמשמעו.

מפה עתיקה של העולם שמרכז העולם והבסיס לו היא אבן השתיה בירושלים.

 

אומות לא ישרדו ללא סדר חברתי, ללא  חוקים, אתיקה מוסכמת, ערכים אנושיים, תקנות והסכמים.

החיוב בפוסט-מודרניות הוא מתן לגיטימציה ממשית לחמלה. ואל יקל הדבר בעינינו. מתן לגיטמציה לכיבוד טוטאלי, ללא התניות, של כל נרטיב פרטי, ייחודי שקיים רק אחד כזה בעולם, שונה מהשאר, שהייחוד שלו הוא חיותו, מהותו ונשמת אפיו. כולם שווים בייחודיות של כל אחד מהם. אין "שווה יותר" ואין "שווה פחות". כלם בעלי זכויות שוות בקרב בני האדם על השונות והמשותף בינהם. היתרון באימוץ פן זה של הפוסט מודרניות,  הוא

 בכך, שאנו כחברה, כמחנכים, נוקיר ונעודד כל נרטיב אישי באשר הוא. אך אל לנו לזנוח גם הפעם מגבלות ואילוצים, בהם נפגם הצדק החברתי, בהם נפגעים אחרים. לא לזנוח רגישות לצדק חברתי כללי ומקומי, כמו גם לאישי, ובעיקר רגישות לשביל הזהב, לקו האמצע המחבר בין השניים.

 תופעת הפוסט בעידן שלנו, גרמה שהמטוטלת נעה מטוטליטריות, טוטליות דוגמתית של קנאות בנרטיב ציבורי יחיד, אל עבר הנרטיב האישי שאין בלתו. אל עבר ההתפרקות מכל מסגרת, כלל, אתיקה וחוק. עתה על מטוטלת זו לשוב, הפעם  אל האמצע, אל המקום בו יש מסגרת הגונה עד כמה שניתן, המושתת על צדק חברתי, שיוויון הזדמנויות, והוגנות.

לשם כך החינוך צריך להרים ראש, ולסלק מתוכו אידיאולוגיה פוסטית עקרה, שלא רק שאינה מועילה ותורמת, אלא הורסת. פשוטו כמשמעו. יש לחנך, לנקוט עמדה ולהעמיד סדר יום. יש לעודד אחריות אישית מעבר למעגל אני הפנימי. אל עבר מעגלים של בני משפחה, קורבים, קהילה מדינה ועולם.
נכון, אין צורך להיות דוגמטי וקנאי, לאומני חשוך, או דתי שאמנותו מעוורת אותו מלראות שיש אחרים, עם נרטיב אחר, שאינו תואם את שלו. אך אין לתת בשם טיעון שכזה, יד לכאוס, לבלבול, למבוכה, לגידוף ושנאה עצמית בכל הקשור לחברה וערכיה.

לכן,  בחירה אישית כן – אך מכוונת מטרה, ומונחית בהתאם לצורך.
ערכים ואמיתות כן – אך במסגרת חברתית בה יהנה הפרט מצמיחה אישית, על ידי קבלה ונתינה.
לא ל"חופש" מוחלט, שאינו אלא אנרכיה. לא למחיקת מסגרות אתיות חברתיות ואישיות.
כן להכוונה ועידוד וצמיחה. כן לזיעה ומאמץ כערך אישי המוביל לצמיחה, גם אם זה כואב ולא נח, ויש לעיתים לכפות זאת.
לא לפוסט מודרנסטיות כפי שמובאת על ידי אנשים לא אחראיים, שמסירים כל אחריות, נותנים לגטימציה לאימפוטנטיות אישית, לבריחה מאחריות ולבריחה מתוצאות. כל אלה מובילים את החברה, כמו גם את הפרט, אל עברי פי פחת.
כן למיצוב מסגרות וצדק חברתי, המגביל עד כמה שפחות, אך מגביל. מורה דרך לא כופה דרך, אך מורה הכופה ומתריע בעת הצורך.
כן לאכיפת סדר חברתי, ערכים ותרבות שהוכיחה עצמה בדורות שקדמו לנו, בהתאם לתרבות ולצדק החברתי, באופן האופטימאלי ביותר שניתן.
כן לחופש הפרט, אך במסגרת אחריות על הכלל.
כן לחינוך מעצב, לא לאנרכיה וחוסר כבוד וחוסר רלוונטיות של בית הספר והמורים, גם אם זה בשם הפוסטיזם.
 

חינוך IN - פוסטיזם OUT. זה ניתן ואפשרי. 

 

אל: אתגרי מערכת החינוך המודרנית,  כללי,  מיהו פוסטיסט נבער?,  רקע תיאורטי,  פוסטיזם נבער וחינוך  פוסטיזם נאור