קללת הפוסטמודרניזם
פגיעתו האנושה של הפוסט מודרניזם בחינוך, ומה ניתן לעשות עם זה

אל: אתגרי מערכת החינוך המודרנית,  כללי,  מיהו פוסטיסט נבער?,  רקע תיאורטי,  פוסטיזם נבער וחינוך  פוסטיזם נאור

פוסטיזם נאור
פוסטיזם כראי החברה - חיוב העקרון 

בדפים (בפרקים) הקודמים, הראנו בלהיטות יתר את השלילה של הפוסט-מודרניזם ("פוסטיזם נבער"), כפי שהוא בא לידי ביטוי קיצוני, באמצעות אנשי רוח ואחרים, שבינתם ואישיותם, הביאה אותם רחוק מדי, לאבסורד ולפרשנות שהופכת קללה. עשינו זאת כדי להבליט ולהקצין גישת נגד, לקללה המטילה פרשנות אבסורדית והרסנית, שיש להקיאה מתוכנו.

אך למען ההגינות האינטלקטואלית, והעמקה, יש וניתן להביט על הפוסטיזם כביטוי ממשי ואוטנטי של פני החברה היום, כשגם "מהפיכת המידע" היא חלק בלתי נפרד מפנים אלו. נעשה זאת בנוסף, גם למען העמקה בכל העניין החינוכי. נקדים ונאמר, שאין הכוונה בחינוך, "להחזיר עטרה ליושנה", אלא להבין ולהביא גם באמצעות חינוך, לאופן התנהלות שפוי והגון יותר מהקיים כיום, כשחלקו באמת בא בשם הפוסטיזם הלא נאור. נוכל לעשות זאת רק במידה שנבין יותר לעומק, מהיכן חברה ואנשים שפויים, מגיעים לדיעות והתנהגויות כל כך קיצוניות, ואף הרסניות, מניתוח נכון של המצב.

נחזור שוב להצגת האנטרקציה ההכרחית בין הנרטיב האישי לבין הנרטיב הציבורי.
הראנו שהנרטיב האישי נשען על נרטיב ציבורי, שממנו הוא יונק את השקפת עולמו הבוסרית, ובאמצעות הבנתו ונטיות ליבו, כמו גם העולם כפי שמשתקף בנרטיב הציבורי, הוא בונה לעצמו נרטיב אישי - השקפת עולם אישית וכד'.
כמו כן טענו, שהפוסט-מודרניזם "הרע", החסר שיקול דעת וגבול, מנתק בעצם את הנרטיב האישי מזה הציבורי, ומתיר לפרט לפעול ככל שעולה על רוחו, ללא התחשבות בנרטיב הציבורי, זה או אחר.

אך זו תמונה סכמטית כשאנו נמנעים ממורכבות יתר של ניתוח התופעה.
נטען, שהפוסט-מודרניזם הוא ביטוי, לא גורם, למצב אמיתי, בו החברה הרסה את העולם הישן, המהוגן והיציב, בו כל אדם ידע את מקומו מגיל צעיר, הונהג ונוהל על ידי מסגרות מובנות. באופן זה האחריות של הפרט על עצמו היתה מוגבלת בהרבה. לעבודה דאגו לו במקום העבודה, לנישואים והקמת המשפחה - היתה עזרה ממשית מוסדית ומשפחתית, לבריאות דאגו אנשי הרפואה, להשכלה ולחיי יום יום- המוסדות המתאימים (פריחת הבירוקרטיה) וכו' וכו'.

מסיבות שלא כאן המקום לעסוק בהן, (כמו גם הסיבה המרכזית של חוסר הנחת של האדם מהמצב אליו נולד, ולכן יחפש כיצד להתקומם נגד המסגרת הקיימת, שאין לא הסבר מניח את הדעת, ), העולם היציב, זה המושתת על אמת/ אמיתות מוצקות פחות או יותר, נדחה על ידי החברה במהלך המאה ה- 20. ביטוי לכך ניתן למצוא בכל הבט פוליטי וחברתי, בתרבות, בכלכלה במדע, ברפואה, בארכיטקטורה וכו'.  הנרטיב הציבורי קיבל מורכבות גדולה בהרבה ממה שהיה בעבר. אינסוף אידואולוגיות, תפיסות ערכיות ורוחניות, לעומת נרטיבים בהירים הרבה יותר ופשטניים בעבר.

מכאן שנראה פחות ופחות המונים המריעים לאידיאולוגיה אחת, שחור-לבן ומובנית, ונמצא יותר ויותר חיפושי דרך עצמאיים. אך גם כאן, החולשה האנושית מכריע במקרים רבים מדי, ונמצא שדוקא הפתיחות לאידיאולוגיות והשקפות עולם רבות, בעצם אינסופיות, גורמת לתגובת נגד של היסחפות והתמכרות הרסנית.
 

הבט שקשור ישירות לעיסוק שלנו - שילוב סביבה מקוונת בהוראה ובלמידה, הוא "מהפיכת המידע". הביטוי במרכאות, כי זו פרשנות תרבותית יותר מאשר מהות של מה שקורה. מה שקורה הוא נגישות למידע האנושי הקיים, הגדולה בהרבה מכל תקופה קודמת לה. כך גם קצב ייצור המידע ואחסונו בזיכרון הציבורי, כבסיס גלם לנרטיבים ציבוריים.
הנגישות למידע הפכה את הנרטיב האישי לההפך ממה שהיינו מצפים: הרי לכאורה, ככל שיש יותר מידע, אי-הודאות קטנה. במילים אחרות, התשתית עליו הנרטיב האישי נשען מתבהר ומתבסס.

אך כולנו יודעים שהנרטיב האישי רק מבולבל הרבה יותר מהשפע האינסופי של המידע. כבר בינקות על הילד לבחור מול שפע אפשרויות של משחקים, חוויות וכד'. כבר בבית הספר עליו לבחור בין אפשרויות רבות בנושאים לימודיים, חברתיים וכד', ומגיל צעיר עליו לנהל את חייו, ולקחת אחריות, הרבה הרבה יותר מאשר בן גילו לפני מחצית מאה בלבד. הלימודים בגיל מבוגר יותר, וודאי האקדמאיים הם סיוט לחלק גדול: עליו לבחור ולשלב שפע אפשרויות, ללא הכוונה, הנחייה וניהול, אלא הכל על אחריותו בלבד. שפע האפשרויות האינסופי התרבותי,  הרפואי, התעסקותי, הזמן הפנוי כמו גם אחריות אישית במקומות העבודה על תפוקה מיידית ורבה - כל אלה מחייבים את הפרט, לבנות נרטיב אישי הקשוב קודם כל לעצמו. מודעות אישית נפשית וגופנית גדולה בהרבה. החלטות גורליות, שעד לפני זמן לא רב היו תלויים בגורמים חיצוניים (רופא, מקום עבודה, מפלגה, אגוד, פקידי רשות וממשל, מורה ועוד) - היום נופלות על כתפי הפרט, שהאחריות לגורלו בפכים הקטנים כמו גם הגדולים, נתונה בידיו וכושר החלטתו בלבד.

מעמסה זאת גורמת לתעוקה עצומה. היעדר "בית" מוצק, לא רק תומך, כי אם מנהל, פשוטו כמשמעו את חיי הפרט; היעדר בסיס מוצק המעניק קודם כל ביטחון בכל תחומי החיים האישיים, גורם לתחושת ריקנות ופחד קיומי גדול. תחושה זו, כמיהה זו לבית חם ומנהל את חיי הפרט - שבעקרון הייתה הרבה יותר בעבר הלא רחוק מצד אחד, והאחריות האישית הממשית על גורלו הפרטי - גורמת לשבר גדול. שבר זה בא לידי ביטוי לבריחה וחיפוש אינסופיים. מכאן מוצא עצמו הפרט מחפש ללא הרף ביטחון ברחם שיעניק לו זאת.

תחושת אי-וודאות זו, לתעוקה זו, אי סיפוק ורדיפה אינסופית אחר עוד ועוד חוויות, מצבים, התנסויות בהם יזכה סוף סוף הפרט למעט תמיכה אישית, שקט נפשי וביטחון, באה לידי ביטוי בפוסט-מודרניזם שפורט למעלה.
אין זה רק שיגעון של הוגים שאבדו תבונתם, או נותנים לניאורוזת ותחושות אישיות ביטוי באידואולגיות משונות והרסניות שכאלה. זהו הביטוי לשבר אישי זה, בו על כל פרט לקחת אחריות גם על חייו האישיים בכל הבט, וגם בהשקפת העולם, שאינה מוחלטת, עם מעט אפשרויות כמו שהיה.

תפקיד אנשי החינוך הוא קשה לאין שעור משהיה בעבר הלא רחוק. על המערכת לתמרן בין המצב הקיים, ריבוי אפשרויות בלתי נסבל, לבין תמיכה ממשית ומענה אישי להבטיח שכל לומד יעשה עד כמה שניתן, החלטות לגבי עצמו ואופן התנהלות חייו, וגיבוש השקפת עולם, באופן המיטיבי לכל אחד, המתאים לנרטיב האישי של כל אחד ולייחוד של כל אחד.
על איש החינוך לסייע לכל פרט, לתת לו כלים והנחייה כיצד ואיך לקחת אחריות ולנהל את חייו, לשם החלטות נבונות, וכיצד על הלומד היות מודע לעצמו הרבה יותר משהיה צריך בעבר לשם כך.

זהו אתגר קשה מאד, הליכה בין טיפות, אם תרצו. בין הצורך להנחות אישית תועי דרך ולהעלותם על מסלול שפוי וסביר, לבין הצורך לכפות נרטיב ציבורי מובנה ומוצק על כלל הלומדים. לכן אין צורך להקשות עוד יותר על ידי אימוץ פרשנות ותפיסות פוסט-מודרניות שמבטלות מראש כל סיכוי לסיוע שכזה.

 

לכן יש להתעלם מהפוסט-מודרניות המבטלת, השוללת, אלא להבין שנכון, יש מצב בו הנרטיב האישי של כל לומד זקוק לגיבוש, וכן, יש למערכת החינוך מה לאמר ולסייע בגיבוש זה, בניגוד ל"חופש" ההרסני שמחייבת פרשנות שיש לדחות אותה, של אידואולוגיית הפוסט-מודרניות. ¢

 

אל: אתגרי מערכת החינוך המודרנית,  כללי,  מיהו פוסטיסט נבער?,  רקע תיאורטי,  פוסטיזם נבער וחינוך  פוסטיזם נאור