קללת
הפוסטמודרניזם
פגיעתו
האנושה של הפוסט מודרניזם בחינוך, ומה ניתן לעשות עם זה
אל:
אתגרי
מערכת החינוך המודרנית,
כללי,
מיהו פוסטיסט
נבער?,
רקע תיאורטי, פוסטיזם
נבער
וחינוך
פוסטיזם נאור
רקע תיאורטי
הרקע התיאורטי של
הפוסט מודרניות איננו חדש. גילו כגיל האנושות
המודעת הוחושבת כולה.
ניתן בהחלט להציב סוללה של אנשי רוח, כולל ציטוטים מאלפים,
החל מהמאה החמישית לפני הספירה (פרוקלוס), דרך מיטב אנשי הרוח
המוכרים לנו,
דרך חכמים ואנשי רוח מהמזרח, עד האחרונים בינהם
בין אנשי רוח של ימינו
(1995 ,Chomski
;
אליצור,
2003)כשהאחרונים מייצגים אינטלקטואלים שיש להם מספיק אומץ לאמר
שהם לא מבינים את ה"פוסט",
ולדעתם הוא חסר פשר ועניין, והם מתנערים ממנו.
אך אין צורך בכך. די אם נדבר מהבטן, ונביא
דברים פשוטים, בסגנון פשוט הדובר נכוחה, כדי להסביר באמצעים פשוטים
עד כמה שאפשר, ובהירים עד כמה שאפשר, שהפוסט מודרניזם פשוט עירום.
מלך עירום, שמנופפים בו שוב ושוב, בתקוה למשוך תשומת לב
למלבושים הנהדרים והייחודיים, כשבעצם אין כאן מלבוש בכלל, אלא
עירום, ריקנות, רדידות וחוסר מעש מתוך בחירה.
די אם נביט על
תמונת העולם של הקדמונים, בו העולם הוא דיסק שטוח המצוי על גבי
פילים, העומדים על גבי צב ענק, שעומד על.....?
כבר הקדמונים של אז, עם
תובנות מצומצמות בהרבה על תמונת העולם כפי שאנו מכירים היום
(שלשמחתינו השגנו זאת כי הפוסטים לא עצרו את הנאורות אז כי לא הקשבו להם),
הבינו את שאנו מבינים היום:
הכל יחסי, אין אמת אחת מוחלטת, ואנו
יודעים הרבה הרבה פחות משאיננו יודעים.
אין לנו ויכוח עם טיעונים שכאלה.
השאלה היא מה עושים עם זה,
למי זה טוב ולמה. זו השאלה המרכזית.
לא איך "מגלים" זאת מחדש, מלהגים וממחזרים דברים
שאחרים כבר שכחו
מזמן.
הפוסט מודרניזם
לא גילה דבר
ולא מחדש דבר.
הוא ממחזר תובנות מקדמת דנה, וחלקן מתום
ובורות, שכן
אינו יודע שמה שהוא
יודע ואומר, ציוילזציות שלמות כבר שכחו. הן שכחו, לא
מפני שזה "לא נכון" או "שטויות", אלא מפני שבמקרה הטוב
לא ניתן
להפיק מכל זה דבר מה משמעותי לאיכות החיים והתנהלותם של הפרט ושל
החברה. במקרה הפחות טוב - זהו כאוס, תוהו ובוהו של בלבול ואנרכיה,
קיש קיש קריא
[1].
גם כיום, בעיננו ממש,
למרות שאיננו מודעים לכך, היקום בו אנו מבינים שאנו נמצאים
מוגבל.
הוא אולי לא דיסק שטוח
כמו אצל הקדמונים לנו, אבל תפיסתית
אין הבדל משמעותי
ביננו לבינם. גם העולם שלנו הוא עם אופק ברור של
תחום ידיעה והבנה כלשהי,
ומעבר לה... אלוהים
גדול! תהום של אי ידיעה. תוהו ובוהו
או סדר אולטימטיבי שאין להבנתינו נגיעה בו. במיסטיקה היהודית
מתארים זאת כפרגוד [3] (מסך
אטום), כשהכמיהה האולטימטיבית של המיסטקאי היא "להציץ אל מעבר
לפרגוד", אל הידיעה/ האמת האולטימטיבית הבלתי נגישה בעצם הגדרתה.
"אפרופו אלוהים", על מה מושתת היקום שלנו
בעצם? נקרא לזה צב, פיל, אלוהים, "אמת עירומה",
"תובנה עילאית",
"אור הנצח", "זהר", כל מה שתרצו – אך ודאי נוכל לומר
שזו אי-ידיעה
מובנית. 
מכאן גם נבין את המקורות של התפיסות, שלא
ניתן לאששן או להכחישן של "הכל אשליה"
(תרבות המזרח ומיסטיקה), "הבל הבלים הכל הבל"
(קהלת), "הכל
יחסי", ועוד ועוד.
נודה על האמת ועל הרציו (כאשר מפעילים אותו): נכון, אין אמת אחת
מוצקה, כי הכל מושתת על הכל.
"צבת בצבת עשויה"
[2]. מקור הכל, "עילת העילות",
המסד שעליו מושתת הכל, והכוונה היא באמת להכל, הוא אמת
עירומה, ריקה, ללא שם ופנים, ללא אור או חושך, כלום. ריק,
בלימה, וואקום
שעליו
נשען "צב", שעליו
עומדים "הפילים" ועליו העולם
וכל מה שבו, כולל הדמיונות
והמחשבות שלנו.
אדם ללא משען, ללא
"אבן שתייה [תשתית/יסוד]" שעליו הוא ניצב
ונשען, אין משמעות לחייו, ואין לו
קיום. את זה הפוסט מודרניסטיות שוכחת, או שזה לא מעניין אותה,
שכן כל חזותה הוא ליהוג שלא ניתן, ואין כל צורך להגיב או לסתור או
להסכים.
= פשוט להתעלם.
נוכל להראות סכמאטית את מקום הפוסט מודרניות
בסגנון הפוסט מודרניסטי, שהביא לעולם את הנרטיב, אותו
"סיפור" ייחודי לגיטימי של כל אחד ואחד,
ושל כל קבוצה וקבוצה. אותה השקפת
עולם פרטית וקבוצתית, שמקומה שווה בין שווים בין כל הנרטיבים, ללא
כל סדר עדיפויות, חשיבות, עמקות, איכות; כלאמר ללא כל נקיטת עמדה.
לכל אדם יש נרטיב
אישי
– "מה הסיפור שלך". תפיסות עולמו והמשמעות שהוא
מעניק לכל הקורה לו,
קורות חייו: ציוני- דרך בהתפתחותו הביוגרפית, האישית, האינטלקטואלית, הרגשית
וכד'. זהו הנרטיב האישי
הייחודי ויחידאי של כל אחד מאתנו, של כל אדם באשר הוא.
אין משמעות לנרטיב אישי
העומד בפני עצמו, כי הוא צומח ומוזן על הנרטיב הציבורי.
אין אדם מאופיין, אלא על ידי הרקע עליו הוא צמח וגדל למה שהוא. די אם נביט
על השפה והניסיון המצטבר כאמצעי אישי ובינאישי, כדי להבין שלא ניתן
לנתק בין הנרטיב האישי, לנרטיב החברתי/
קבוצתי בה הוא חי ופועל וחושב ויוצר.
הנרטיב הציבורי מורכב מקבוצות קבוצות, גדולות או קטנות שלהן
נרטיב משלהן, אך כולן, ללא יוצא מן הכלל שייכות
לנרטיב הציבורי.
כל אחד מאתנו מסתמך על תת קבוצה/ חלק מנרטיב ציבורי נשגב ועצום זה,
על פי יכולתו, ידיעתו, רוחב אופקיו, דיעותיו והשקפת עולמו. הוא
מסתמך על החברה, התודעה המשותפת, המידע על כל סוגיו, התובנות של הנאורות –
המדע, תובנות של איך פועל האדם ומה מניע אותו, פיזית ונפשית, כמו
גם תובנות אחרות של דתות, כתות, קבוצות שונות ועוד
ועוד.
אך יש הבדל משמעותי,
תהום שלא ניתנת לגישור בין הנרטיב באישי ("הסיפור האישי") לבין
הנרטיב הציבורי.
הנרטיב הציבורי
הוא סכימה, מעין מיצוע, זיכרון משותף, מצע משותף לכל אחד שמשתתף
והשתתף בו אי פעם. הנרטיב האישי
הוא סוביקטיבי לגמרי,
הווה בלבד, כשברבדים רבים הוא ללא מילים, אלא רק תחושות
ומחשבות שלא ניתן להעבירם לאחר,
לא להמחישם ולא להוכיח שהם קיימים בכלל.
זהו אגב ההבדל המשמעותי בין המידע
(הנרטיב
הציבורי) לבין הידע (הנרטיב האישי). מכאן גם ישנה הבחנה ברורה בין
מידע ארגוני
Busyness (Information)-Intelligence
[אינטילגנציה/ מודיעין ארגוני] המכונה
BI, לבין הידע האישי
המכונה
Knowledge.
לכן הדיבורים על
KM
- שהוא ניהול
ידע – Knowledge
Management, הם דיבורים פוסטיסטים, שאין להם אחיזה במציאות!
איננו יכולים
לנהל את הידע
של האחר. בית הספר
או ארגון כלשהו איננו יכול לנהל את הידע האישי, הניסיון
והתובנות של
העובדים שלו. אם העובד מתרצה, והופך את הידע האישי,
מהנרטיב האישי שלו, למידע ציבורי
(באמצעות סביבה מקוונת למשל, על ידי כתיבה בטקסט דיגטלי), אז ניתן להתחיל לדבר בכלל על
ניהול המידע ארגוני
BI,
אך לא ניתן לדבר
באופן מעשי ואמיתי על
KM,
אלא, לכל היותר, לחלום על כך כחזון עתידי.
הפוסט מודרניות מבטל
הלכה למעשה את הנרטיב הציבורי. לא עוד
זיכרון משותף, שניזון מניסיון של כל הדורות מבראשית, של חברה, ערכים, אמונות,
אתוסים, מיתוסים והיסטוריה משותפת.
הפוסטיסט טוען שהחברה האנושית היא ציבור של פרטים, שכל אחד חושב
ומאמין אחרת, עושה
"מה בראש שלו", מתוך הנחה שיש מספיק טיפשים
האוחזים עדיין בסדר חברתי, ערכים ואתיקה וחוק, כדי
לשמר את הזיכרון של הנרטיב הציבורי לפרנס, להגן
ולטפל
בדובון לא-לא הפוסטיסטי,
שלא מסכים, בלא-לא נחוש וצעקני, להיות מחוייב לנרטיב זה,
ולכל נרטיב ציבורי אחר. רק לעצמו. הב-הב.
ניתוק הנרטיב הציבורי מהפרטי,
הוא כניתוק העץ משורשיו, התינוק מאימו, הפרי מהעץ, האייל מן פלג
המים. אין, ולא יכול להיות להם קיום ללא הנרטיב הציבורי, המזין את
הפרט שוב ושוב, והוא מתפתח באמצעותו.
זהו גם ניתוק החינוך מסדר היום
החברתי, ותאוריה כזו היא קללה, פשוטו כמשמעו. ניתוץ כל סדר חברתי,
כל דבר ציבורי (מידע) שעשוי לתרום לפרט ולהתפתחותו, שלא נדבר על
הישרדותו ממש, האינטלקטואלית, הרגשית והפיזית.
