|
הלכות מחיקה ועריכה על ידי מנהל הדיון
עקרון הבסיס בסוגייה זו - להימנע מהשימוש במחיקה/ עריכה. מידת ההתערבות בהודעה נתונה, אמורה לתת מענה לַמִּידָה בה ההודעה גורמת לנזק למהלך הדיון או לפרט מהקבוצה.
סבלנות וסובלנות: שימוש בדיון מקוון באופן סדור הנו תהליך התנהגותי, שמחייב התאמה בין המשתמש לכלי. התאמה שכזאת היא תהליכית ולוקחת זמן. מכאן, גם אם ישנה התפרצות אלימות והפרעות, אין זה אומר שזה יימשך, אם מנהל הדיון ינקוט יד נחושה וחכמה. לכן מילת המפתח היא סבלנות וסובלנות, שבדרך כלל מוכיחה את עצמה.
הודעה עם שגיאות כתיב/ טעויות הקלדה: אם אין השגיאה/ות מבזה את הכותב באופן כלשהו, מומלץ לא להתערב. בטקסט דיגיטלי, הנכתב במהירות ובאמצעים לא טבעיים, ישנה אף לגיטמיות מסוימת, וניתן להשלים עם טעויות הקלדה. גם שגיאות כתיב של תלמיד, בדרך כלל, לא מחוייבות התערבות. לעתים הנזק בהתערבות - גדול בהרבה מהתועלת. הרצון של מנהל הדיון שהכל יראה מושלם, ללא טעויות כתיב, כי זה קשור לכאורה לאופן תפקודו, הוא מופרז, וכפי שצויין למעלה, מזיק הרבה יותר מאשר מועיל, ולו לאוטנטיות של הכתיבה, והנכונות לקבל כל אחד "כמו שהוא" - ערך חברתי לימודי בפני עצמו. במקרה של טעות כתיב, המבזה באופן כלשהו את הכותב, ניתן באמצעות עריכה לתקן את שגיאת הכתיב, אך לעשות זאת מבלי להותיר סימנים שאכן ההודעה תוקנה [1].
עריכת הודעה עם מסרים שליליים: במקרה ויש בהודעה מסרים שאינם מקובלים ואינם מתאימים למהלך הדיון ולמרקם החברתי המשתקף בו, (קללות, ביזוי אישי או אחר, פגיעה בוטה ברגשות ציבור כלשהו וכו') - יש לשקול עריכה מסוימת ולאו דוקא מחיקה. בעריכה זו להעלים את החלקים החורגים ממוסכמות חברתיות בהקשר הקבוצה הדנה, ובהקשר מוסרי כללי, אך כן להשאיר את ההודעה. המסר במקרה זה כפול: (1) קבוצת הדיון "נקיה" ממסרים חורגים (2) כותב ההודעה יבין את הרמז, וימנע בעתיד מכך, ואם לא - הרי ניתן תמיד להעלים הודעה.
מחיקת הודעות/ תגובות: במקרה וההודעה חורגת מנושא הדיון, ומפריעה למהלך השוטף של הדיון, יש מקום בהחלט לשקול למחוק את ההודעה, ובמקביל להשתדל להודיע לכותב (אם איננו אלמוני) על הסיבה לכך. במקרים בהם התופעה גדולה - יש לכתוב בדיון הודעה. הודעה זו יש לכתוב באיפוק, לא כמאשים ולא כנפגע, אלא בסגנון עובדתי יבש, כדי לא לגרות ולעודד מעשים כאלה. דוגמה: "במהלך הדיון כאן מצאנו מספר הודעות שאין להם מקום בדיון קבוצתי. הודעות אלה נמחקו, וכך יהיה גם בהמשך. אנו מצפים שגם מיעוט קטן שרוצה להתבטא, אך עושה זאת באופן לא הולם, יעשה זאת באופן המכבד את כותבו, וודאי את חברי הקבוצה כולה."
התעלמות כפתרון לאלימות מקוונת: מנסיון נצבר מסתבר, שגם זבי חוטם ונמוכי רוח, שנכנסים בעילום שם לדיון מקוון לשם גרימת נזק, הם נאלמים ונעלמים לאחר שההודעות שלהם נעלמות בזו אחר זו, ללא כל תגובה נזעמת וללא הטפות מיותרות. התעלמות היא נשק רב עוצמה[2] , שניתן להשתמש בו בחכמה ולהשיג את המטרה ללא הד נוסף. מוד עבודה כזה עדיף בהרבה על הטפות מוסר צדקניות ורווי אמוציות, כולל איומים, שלא משיגים דבר.
מוּדעוּת במקום מתקפה: שינוי התנהגותי של קבוצה, במקרה זה קבוצת המתדיינים, גוררת גם שינוי התנהגותי של מנהל הדיון. לפני החלטה דרסטית של סגירת קבוצת דיון או סנקציות קיצוניות אחרות, מומלץ למנהל הקבוצה לעשות חשבון נפש אישי: כל סנקציה היא גרימת אלימות כנגד אלימות. על נותן הסנקציה לשקף את התחושה שהביאה להחלטה שכזו בחידוד המודעות לעצמו. מומלץ מאד לחפש שיטת התמודדות אחרת, כחיזוק התנהגות חיובית של המגיבים בדיון, ופחות לתעמת עם השלילה. כמו כן, יש לזכור שלממד הזמן תפקיד נכבד בהרכשת הרגלי עבודה בסביבה חדשה. מדובר בדינמיקה שלא מותירה מצב סטטי לאורך זמן. בהתחלה, ייתכן, שתהינה תגובות שליליות לא הולמות, אך לאחר זמן, כשהתלמידים מתרגלים למוד עבודה שוטף, נטול אלימות וזעקות כתובות לתשומת לב, ימצאו בסביבה מקוונת תרבות עבודה נינוחה, יעילה, ולא מאיימת. תגובה היסטרית כמו סנקציות ואיומים, משיגה תגובה הפוכה מהמצופה. תגובה היסטרית (העצמת ממדי המעשה לקטסטרופה שאין בילתה) ואיומים אמוציונליים, רק יגבירו את המוטיבציה של המגיבים להמשיך לנהוג כך. ערוב משטרה למשל, יעשה במקרים נדירים מאד, בהם קיים חשש לפגיעה ממשית מוכחת ומוסמכת, ויעשה כמוצא אחרון ממש, תוך הבנה שמדובר בכישלון חינוכי, ולא "כמעשה חינוכי" למען יראו וייראו.
חיזוק במקום סנקציות: כלל התנהגותי מעשי ויעיל, בהתגברות על אלימות מילולית בקבוצות דיון, הוא בשיטת החיזוק דוקא. ניתן ללמוד על כך למשל, מתאוריית התנייה מפעילה של ב.פ. סקינר. הכוונה לעידוד וחיזוק, ויש לעשות זאת כבדרך אגב, ןלחזק תגובות בהם יש סגנון הולם וחיובי. לא לנזוף ולאיים באלה שכשלו. גם מנסיון, ולא רק בתאוריה, שיטה זו של חיזוק התנהגות חיובית משרה תוצאות מיידיות על מרבית חברי הקבוצה הערות והבהרות [1] מקרים נפוצים הם אלה, שהמעורבים כותבים לא בשפת אמם, ו/או אינה שגורה היטב בכתיבה.
[2] בהקשר ההתעלמות, ניתן להביא את הסיפור אודות איש שגידף את בודהה. משסיים, פנה אליו בודהה ושאל אותו: 'אם זה שמקבל מתנה לא מוכן לקבלה, למי היא שייכת?', '"לנותן המתנה כמובן' השיב האיש. 'אם כן,' השיב בודהא בחיוך, 'אינני מעוניין במתנתך, והרי היא כולה שלך'.
|