|
החל
מאמצע שנות ה- 90 (מאה 20) החלו לדבר ברצינות על מהות פדגוגית חדשה/ ישנה,
שעקרונותיה מרחפים זה דורות רבים מעל ים החינוך, אך לא גובשו לכלל תאוריה/
טיעונים קונקרטיים. הדחיפה הממשית היתה הטכנולוגיה, גם אם לא במודע.
על מה שבעצם אנו מדברים?
המודל הראשון: "המורה במרכז" -
Adult-Run (מונהג
מובגרים) - מציין את החינוך מראשית האנושות
המודל השני
"התלמיד במרכז" - Children-Run
(מונהג ילדים) - מציין את המודעות לילד כיישות מתפתחת החל מהמאה ה- 20
(כהכללה גסה)
המודל השלישי
– קהילה לומדת (למידה שיתופית)
מרגרט שארפ
(ראו מקור כאן בהמשך- Ann Margaret Sharp), שותפתו
של ליפמן ( Matthew
Lipman ) בפיתוח ובהפצה של התוכנית "פילוסופיה
בכתת הלימוד" (Philosophy
in the Classroom ) שואלת:
"כיצד נדע שלפנינו
קהילת חשיבה?"
בעצם זה נכון לקהילת ידע שזה אפיון של למידה שיתופית.
היא שואלת ומשיבה:
הממ.. אנו נדע זאת
כאשר המשתתפים בה…
§
מקבלים ברצון תיקונים מצד חבריהם;
מסוגלים להקשיב לאחרים בתשומת לב;
§
מסוגלים לשנות את דעותיהם לאור נימוקים מצד אחרים;
§
מסוגלים לקחת ברצינות רעיונות של אחרים;
§
מסוגלים לבנות על רעיונות אחרים;
§
מסוגלים לפתח את רעיונותיהם ללא חשש מפני גערה או לעג של עמיתים;
§
פתוחים לרעיונות חדשים;
§
מגלים דאגה לזכותם של אחרים לבטא את דעותיהם;
§
מסוגלים לחשוף הנחות יסוד;
§
מגלים דאגה לעקיבות בניסוח נקודת מבט;
§
שואלים שאלות רלוונטיות;
§
מנסחים יחסים בין אמצעים למטרות;
§
מראים רגישות להקשר כאשר הם דנים בהתנהגות מוסרית;
§
מבקשים מחבריהם להביא נימוקים;
§
דנים בסוגיות באופן הוגן;
§
מבקשים קריטריונים
------ ועוד, כמובן.
|
